<h1>העיטור הלכ' מילה ח"ב</h1>
<h2>דף כד:</h2>
ת"ר (קידושין כ"ט.) האב חייב בבנו למולו ולפדותו. למולו מנ"ל דכתיב וימל אברהם את יצחק בנו [בן] שמונת ימים וגו' אותו ולא אותה ואם לא מהלי' אבוהו מחייבי ב"ד [וכו' מחייב איהו] למימהל אנפשיה דכתיב וערל זכר אשר לא ימול. אשכחן מיד לדורות מנ"ל תנא דר"י כ"מ שנאמר צוואה אינו אלא זרוז מיד ולדורות. גרסינן במגילה (כ'.) אין קורין את המגילה ולא טובלין ולא מוהלין אלא ביום וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול אלא עד הנץ החמה וכולן שעשה משיעלה עמוד השחר יצאו. ותניא ביום השמיני ימול בשר ערלתו מלמד שכל היום כשר למילה אלא שזריזין מקדימין למצוה שנאמר וישכם אברהם בבקר וכו'. והיכא דלא מהלי' ביום ח' מצוה למימהלי בתר הכי. ובין בזמנה ובין שלא בזמנה אין מוהלין אלא ביום דתניא (יבמות ע"ב:) אין לי אלא הנימולין כו' מנין כו' שאין נימולין אלא ביום ת"ל וביום השמיני ימול. כלל אמר ר"ע כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינה דוחה את השבת וכו' דתניא (קל"ב.) וביום השמיני ימול אפי' בשבת ומה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר מלאכות חוץ ממילה או אינו אלא אפילו מילה ת"ל וביום אפי' בשבת. ות"ר (קל"ב:) מילה דוחה את הצרעת בין בזמנה בין שלא בזמנה ויו"ט אינה דוחה אלא בזמנה לבד מנה"מ (קל"ג.) א"ר דאמר קרא הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא מילה שלא בזמנה דאתיא בק"ו מה צרעת שדוחה את העבודה ועבודה דוחה את השבת ויו"ט שנדחה מפני העבודה אינו דין שיהא מילה שלא בזמנה דוחה אותה ולהכי אתי קרא שלא תדרוש הא ק"ו דההיא לא חומרא דצרעת הוא אלא משום נברא דלא חזי ושבת היא דחמירה כדאמר רבא גופי' לעיל ואצטריך קרא דלא תימא צרעת חמירה. ורבוותא קהו בהו קהיותא דקשיא להו דרבא אדרבא ועבדו ק"ו אחרינא כר"ן במגילת סתרים מה עשיית אוכל שהיא רשות דוחה יו"ט מילה שלא בזמנה שהיא מצוה אינו דין שתדחה יו"ט וק"ו פריכא היא דאיכא למימר נדרים ונדבות יוכיחו שהן מצוה ואין דוחין יו"ט וליתא אלא כפירש"י וכדפרישית.
<h2>דף קלב.</h2>
ת"ר (קידושין כ"ט.) האב חייב בבנו למולו ולפדותו. למולו מנ"ל דכתיב וימל אברהם את יצחק בנו [בן] שמונת ימים וגו' אותו ולא אותה ואם לא מהלי' אבוהו מחייבי ב"ד [וכו' מחייב איהו] למימהל אנפשיה דכתיב וערל זכר אשר לא ימול. אשכחן מיד לדורות מנ"ל תנא דר"י כ"מ שנאמר צוואה אינו אלא זרוז מיד ולדורות. גרסינן במגילה (כ'.) אין קורין את המגילה ולא טובלין ולא מוהלין אלא ביום וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול אלא עד הנץ החמה וכולן שעשה משיעלה עמוד השחר יצאו. ותניא ביום השמיני ימול בשר ערלתו מלמד שכל היום כשר למילה אלא שזריזין מקדימין למצוה שנאמר וישכם אברהם בבקר וכו'. והיכא דלא מהלי' ביום ח' מצוה למימהלי בתר הכי. ובין בזמנה ובין שלא בזמנה אין מוהלין אלא ביום דתניא (יבמות ע"ב:) אין לי אלא הנימולין כו' מנין כו' שאין נימולין אלא ביום ת"ל וביום השמיני ימול. כלל אמר ר"ע כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינה דוחה את השבת וכו' דתניא (קל"ב.) וביום השמיני ימול אפי' בשבת ומה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר מלאכות חוץ ממילה או אינו אלא אפילו מילה ת"ל וביום אפי' בשבת. ות"ר (קל"ב:) מילה דוחה את הצרעת בין בזמנה בין שלא בזמנה ויו"ט אינה דוחה אלא בזמנה לבד מנה"מ (קל"ג.) א"ר דאמר קרא הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא מילה שלא בזמנה דאתיא בק"ו מה צרעת שדוחה את העבודה ועבודה דוחה את השבת ויו"ט שנדחה מפני העבודה אינו דין שיהא מילה שלא בזמנה דוחה אותה ולהכי אתי קרא שלא תדרוש הא ק"ו דההיא לא חומרא דצרעת הוא אלא משום נברא דלא חזי ושבת היא דחמירה כדאמר רבא גופי' לעיל ואצטריך קרא דלא תימא צרעת חמירה. ורבוותא קהו בהו קהיותא דקשיא להו דרבא אדרבא ועבדו ק"ו אחרינא כר"ן במגילת סתרים מה עשיית אוכל שהיא רשות דוחה יו"ט מילה שלא בזמנה שהיא מצוה אינו דין שתדחה יו"ט וק"ו פריכא היא דאיכא למימר נדרים ונדבות יוכיחו שהן מצוה ואין דוחין יו"ט וליתא אלא כפירש"י וכדפרישית.
<h2>דף קלג:</h2>
עושין כל צרכי מילה בשבת מוהלין ופורעין ומוצצין ונותנין עליה אספלנית וכמון לא שחק מע"ש לועס בשניו ונותן כ"צ לאתויי מאי לאתויי הא דתנן המל כ"ז שעוסק במילה חוזר בין על ציצין המעכבין את המילה בין על ציצין שאין מעכבין את המילה פירש על ציצין המעכבין חוזר ועל ציצין שאין מעכבין אין חוזר מאן תנא פירש אין חוזר אמרי נהרדעי רבנן דפליגו עלי' דר' יוסי היא מדתנן ד' כהנים נכנסים ב' בידם ב' סדרים ושנים בידם ב' בזיכי לבונה של לחם הפנים וד' מקדימים לפניהם שנים ליטול ב' סדרים וב' ליטול ב' בזיכין המכניסין עומדין בצפון ופניהם לדרום המוצאים עומדים בדרום ופניהם לצפון רי"א אפילו אלו נוטלין ואלו מניחין הרי אף זו היתה תמיד. רבי' אלפסי לא מייתי הא דר"י דמשמע דס"ל הלכה כת"ק. ומסתברא כר"י דנימוקו עמו דהא ר' יוחנן מוקי כיחידאי ורב אשי נמי כיחידאה וכולהו סבירא דברייתא דאמר פירש לאו הלכה היא וסוגיא דגמרא היא מוקים לה דלא כהלכתא אליביה דד"ה משמע דנהרדעי נמי דמוקמי לה אליבא דרבנן דשתי הלחם לאו הלכה היא ואפי' פירש ואפי' על ציצין שאין מעכבין דקי"ל כרבנן דפליגי עליה (דרבין) [דר"י בנו של ריב"ב] בפסח דאמר מפשיט את כולו וכרבנן דלבנה דאמרו בין שנראה בעליל בין שלא נראה בעליל מחללין את השבת וכרבנן דגמרא אפי' לר' ישמעאל ור' יוסי ומשום זה אלי ואנוהו ומשום שניתנה תורה שבת לדחות וכולהו ס"ל חוזר ולית הלכתא כרבנן דשתי הלחם. ירושלמי אר"י בין על ציצין המעכבין בין על ציצין שאין מעכבין חוזר דתנן ר' יוסי אמר יום ראשון שחל להיות בשבת שכח והוציא את הלולב לר"ה פטור מפני שהוציאו ברשות כו' אלא דרבוותא פסקו כברייתא. ת"ר מהלקטין את המילה ואם לא הלקיט ענוש כרת מני א"ר כהנא אומן וכגון דאתו ביהש"מ וא"ל לא מספקית ואמר מספקינא ועביד ולא (אשתפך ואשתחם) [איסתפק ואשתכח] דחבורה היא דעביד. פי' מהלקטין. לשון לגלות את העטרה. מוצצין. אר"פ האי אומן דלא מציץ סכנתא היא ומעברין ליה לא שחק כמון בע"ש לועס בשניו ונותן וביו"ט שוחקין לה כמון ונותנין לה יין ושמן.
<h2>דף קלד:</h2>
דברים שבין בני מזרח לבני מערב בני מזרח מוהלין על המים ונותנין על פניהם בני א"י מוהלין בעפר מן הדא היא דכתיב גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו. ובתשובת מר רב כהן צדק במתא מחסיא מנהג למהול (במים) [ע"ג מים] שלוקין (עליו) ובהם הדס ובכל מיני בשמים ונופל דם המילה על המים ורוחצין בהם כל הנער כלומר זה דם הברית שבין המקום לאברהם אבינו. ואתשל קמי רב יהודאי מהו למול ע"ג (האפר) [העפר] ואמר שפיר דמי ובלבד שלא יעשה כן בשבת גזירה שמא יביא עפר מבחוץ.
<h2>דף קלה.</h2>
בתשובה ישראל שנעשה א"י ויש לו אשה ישראלית ונולד לו בן בשבת מותר למול בשבת ואין אנו מחזיקין שיעשה מעשה אב ולא עוד שאמו ישראלית שאפשר שילך אחריה וכל שאמרו טמאה לידה נימול לח' בעבדים וכ"ש לישראל.
<h2>דף קלז:</h2>
מל ולא פרע כאלו לא מל ביבמות פ' הערל (ע"א:) לא נתנה פריעה לאברהם אבינו שנאמר בעת ההיא אמר ה' ליהושע עשה לך חרבות צורים ושוב מול את בני ישראל שנית ודלמא הנך דלא אימהיל דכתיב כי מולים היו כל היוצאים א"כ מאי שוב ומאי שנית אלא לאקשיי' סוף מילה להתחלת מילה מה תחלת מילה מעכבין דתנן אלו הן ציצין המעכבין את המילה כו' ובירושלמי המול ימול מכאן לשתי מילות א' למילה וא' לפריעה וא' למילין וא' לציצין כדברי ר"ע ולר' (יוסי) [ישמעאל] דס"ל דברה תורה כלשון ב"א נפקא ליה מדר"ש בן פזי חתן דמים למולות מכאן לשתי מילות למילה ולציצין.
ואלו הן ציצין המעכבין את המילה בשר החופה את העטרה אמר ר' אבינא אר"י בר אבא בשר החופה רוב גובהה של עטרה. ואם הוא בעל בשר מתקן מפני מראית העין אמר שמואל קטן המסורבל בבשר רואין אותו כ"ז שמתקשה ונראה מהול א"צ למולו ואם לאו צריך למולו במתניתא תנא רשב"ג אומר כ"ז שמתקשה ואינו נראה מהול צריך למולו וא"ל א"צ למולו מאי בינייהו איכא בינייהו נראה ואינו נראה לת"ק נראה מהול א"צ הא נראה ואינו נראה צריך לברייתא אינו נראה צריך הא נראה ואינו נראה א"צ ומסתבר' לן דשמואל הלכה למעשה אתא לאשמעינן ולאו לאפלוגי אברייתא אתא והלכתא צריך.
